בת סימה ויצחק. איילה נולדה ביום ד' באדר תשמ"ב (27.2.1982) בקריית ים. בת שלישית במשפחה, אחות להדס וענת.

בהיותה בת ארבע התגרשו הוריה. איילה גדלה עם שתי אחיותיה בבית אימה בקריית ים, אך הקפידה לשמור על קשר עם אביה, שעבר להתגורר בארצות הברית.

איילה למדה בבית הספר התיכון "רודמן" ביישוב מגוריה. חברתה רויטל סיפרה: "איילה נהגה לבקר בבית הספר לזמן קצוב ומיהרה לחזור לענייניה. שעות אחר הצהריים והערבים היו מוקדשים לבילויים עם החבר'ה. הרבה חברות ולא מעט חברים בנים. היא הייתה הרוח החיה, הדלק של החבורה שלנו, חברי הילדות".

מגיל צעיר בלטה איילה בשמחת החיים שאפיינה אותה, בחיוך שהתנוסס על פניה ובכושר הארגון והמנהיגות שהפגינה. חברתה סיפרה: "איילה הייתה מפיקת על, מארגנת בחסד, וכל דבר שבו הייתה מעורבת היה תפור עד הפרטים האחרונים ובזאת לא היה טוב ממנה. היא הכינה פלקטים, כתבה ברכות ונאומים, צילמה קליפים, אירגנה מסיבות הפתעה, והכול בגדול". אימה סיפרה כי "היא אהבה לעשות חיים, מנעוריה ... טרפה את החיים ומיצתה כל רגע. עשתה מה שהיא רוצה. מרדנית, מלאת קסם".

איילה התגייסה לצה"ל ושירתה בבסיס מזון בטירת כרמל, תחילה כעובדת רס"ר ובהמשך כמש"קית חינוך. קידומה לתפקיד מש"קית חינוך היה פרי יוזמתו של רס"ר הבסיס, אשר ראה כי איילה פעילה מאוד בארגון טיולים בארץ לחיילים וכי היא הביאה להקמת מועדון וספרייה בבסיס.

לאחר הצבא עבדה איילה במלון "קלאב הוטל" באילת כפקידת קבלה, שם נהנתה מחיים חברתיים, עשירים ומלאים עם החברים הרבים שרכשה.

באילת חלה תפנית באישיותה של איילה, העבודה בסביבה בוגרת גרמה לה לחשוב על עתידה ולהבין מהם סדרי העדיפויות בחייה. לצד הרצון להמשיך לבלות ולמצות את החיים, היא הפנימה את הצורך להתבגר, לקחת אחריות. בחלוף כשנה וחצי חזרה איילה לביתה בקריית ים, השלימה בגרויות ופנתה ללימודים אקדמיים. היא סיימה בהצטיינות תואר ראשון בקרימינולוגיה בשלוחה של אוניברסיטת בר-אילן במכללת הגליל המערבי, והחלה לימודי תואר שני.

אימה סיפרה כי החזרה הביתה והרצינות החדשה שאפיינה את איילה בשלב זה של חייה, קירבו ביניהן מאוד: "מרגע שאיילה החליטה ללמוד, גם הקשר בינינו הלך והשתבח. פתאום כבר לא היינו רק אם ובת, היינו ממש חברות. זו הייתה איילה חדשה שלא הכרתי, חשתי שאני מרוויחה את הבת המקסימה שלי מנקודה בוגרת וחדשה בחיים".

במקביל ללימודיה לתואר שני, התבשרה איילה כי היא התקבלה לפרויקט היוקרתי תלפיות - התכנית למצוינות של שירות בתי הסוהר (שב"ס). אימה סיפרה כי חששה תחילה מגיוסה של איילה לשירות בתי הסוהר: "את מבינה שמשמעות העבודה בשירות בתי הסוהר היא שתהיי כל החיים בכלא, לא כאסירה, אלא כמי שניצבת מנגד?" אך סיפרה כי איילה הייתה מאושרת וראתה בתפקיד שליחות. "זה מה שאני רוצה" אמרה איילה. היא הוסיפה כי מה שמעניין אותה מאוד הוא מה מביא אנשים לבצע פשע, וציינה את רצונה לעזור להשיבם למעגל החיים.

איילה התגייסה לשירות בתי הסוהר ב-16.12.2008 ושירתה בתפקידי ביטחון בבית המעצר קישון. בתקופה זו סיימה קורס סוהרים וקורס מש"קים. מפקד בית המעצר קישון סיפר כי "היא הצטיינה בכל דבר, הייתה פרפקציוניסטית".

אימה סיפרה כי השובבות והמרדנות שאפיינו את איילה כנערה נשארו גם כשהתקדמה בתפקידיה השונים בשירות בתי הסוהר: "הכל נשאר. אותה שובבות ואותם צחוקים. ישבנו בשבת סביב השולחן ו'נשכבנו' מצחוק. איילה עם הפלפול שלה הייתה מצחיקה אותנו. כולם נורא אהבו אותה, גם בחוץ. היא תמיד הייתה פעילה, מארגנת".

הכריזמה והקסם שאפיינו את איילה, לצד השליחות שראתה בתפקידה בשירות בתי הסוהר, הביאו אותה לככב בכרזת הגיוס של הארגון. איילה תפקדה כדוגמנית השב"ס, כדברי אימה, ותמונתה התנוססה על הפוסטר הייצוגי בכניסה למשרדי שירות בתי הסוהר ברמלה.

כישרון נוסף עליו מספרים חבריה היה כישרונה יוצא דופן לשדך בין אנשים: "הייתה לה את היכולת להתאים בין אנשים ולראות חיבורים מוצלחים", וכך חמישה זוגות ששידכה מבין מכריה עמדו מתחת לחופה.

את בן זוגה, איתי, הכירה איילה במהלך טיולה בתאילנד, "האהבה פרחה" סיפרה אימה. השניים עברו להתגורר יחד בדירה בחיפה ותיכננו להינשא בתאריך ה-11 בנובמבר 2011. אוהביה סיפרו כי הסערה שאפיינה את איילה נרגעה כשהיא הכירה את איתי וכי היא נתמלאה שלוות נפש ורוגע: "נדמה היה כי איתי הוא החלק שהשלים את פאזל חייה בדרך להגשמה ומימוש עצמי".

בחודש אוקטובר 2010 התקבלה איילה לקורס הקצינים של שב"ס. חבריה מספרים כי באופן טבעי לגמרי זכתה איילה בתפקיד הבלתי רשמי של "מארגנת האירועים" בקורס, וכי היא ארגנה טורניר כדורעף לחניכים, אירועים שונים ואף גייסה את כל חבריה לקורס לטובת ברכה מצולמת לרגל נישואי בת דודתה.

צוערת איילה יפרח נפלה באסון הכרמל.

ביום חמישי כ"ה בכסלו, א' חנוכה תשע"א (2.12.2010), התלקחה שריפת יער בהר הכרמל הירוק תמיד.

השריפה, המכונה "אסון הכרמל", הגדולה בתולדות המדינה, כילתה יער, חורש ובתי מגורים בשטח נרחב מתוך פארק הכרמל והיישובים סביבו. כשבעה-עשר אלף איש פונו מבתיהם, קרוב לעשרים וחמישה אלף דונם ומיליוני עצים עלו באש. ‏כשליש מבתי קיבוץ בית אורן עלו באש וכך גם עשרות בתים נוספים בכפר האמנים עין הוד ובכפר הנוער ימין אורד. רק בחלוף שלושה ימים שככה האש.

בשעות שלאחר פרוץ השריפה נשבו רוחות חזקות שליבו את האש, וזו התפשטה במהירות לאזור נחל חיק, שמורת הר אלון, כלא דמון, שמורת הר שוקף וקיבוץ בית אורן. בשל חשש כבד לחיי אדם הוחלט על פינוי אסירי כלא "דמון" ולאחריו כלא "הכרמל". למשימה זו חברו קצינים ושוטרים שעסקו בחסימת צירי תנועה, לוחמי האש של שירות כבאות והצלה, וצוערי ומדריכי קורס קצינים של השב"ס, מחזור א'.

בשעה 15:30 נע אוטובוס הצוערים בין מחצבות קדומים לבית אורן, ואחריו ניידות משטרה. לפתע שינתה הרוח את כיוונה והחלה שולחת לשונות אש שורפות אל עבר האוטובוס, קירות ענק של אש חסמו את ציר התנועה, אחזו בכול וכילו במהירות שיא כל שמץ חיים.

בשיחתה האחרונה מהאוטובוס הלכוד למוקד מאה נשמעה איילה מתארת: "מה עושים, אנחנו כבולים פה בשריפה, אוטובוס שלם של צוערים כבול פה בשריפה. אתם חייבים לעזור לנו, אוטובוס כבד בשריפה, אל תשאלו. אלוהים ישמור..." כעבור כחמש דקות נספו כל יושבי האוטובוס.

בשריפה נספו ארבעים וארבעה גברים ונשים. שלושים ושבעה מביניהם צוערי קורס קציני שירות בתי הסוהר, בהם איילה, ומפקדי הקורס, נהג האוטובוס, שלושה כבאים ושלושה קציני משטרה.

איילה הייתה בת עשרים ושמונה בנפלה. היא הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחיפה. הותירה הורים ושתי אחיות.

איילה הועלתה לדרגת מישר אחר נפילתה.

לנופלי שב"ס העניק רב-ניצב אהרון פרנקו, נציב שירות בתי הסוהר, את עיטור המופת, "על אומץ לב הראוי לשמש מופת ועל מסירות נפש בדרך להצלת חיים במסגרת מילוי תפקידם".

ספדה סימה לבתה איילה: "במהלך השנים, הרבה פעמים נפרדנו לתקופות ארוכות. כשנסעת לעבוד באילת יצא שלא ראיתי אותך כמה חודשים רצופים. גם עכשיו אני חיה באשליה ששוב נסעת לעבוד רחוק ובקרוב תבואי. ואז אני מתעוררת ומבינה שהפעם את לא חוזרת, שהפעם הלכת לי לתמיד ויותר לא אראה אותך. לא ארגיש אותך, לא אנשום אותך ובעיקר לא אדבר איתך, לא נצחק יחדיו, לא נצעק האחת על השנייה. אחד-עשר חודשים אני חיה עם התמונות שלך. כל היום מסתכלת עליהן, מדפדפת, משחזרת ומתענגת על תקופות נהדרות שהיו בחייך. כל תמונה היא עולם ומלואו ואני יושבת ומדברת עם התמונות ומרגישה שהנה את עונה לי ואנחנו משוחחות יחדיו, אך שוב המציאות טופחת על פניי. זה לא אמיתי, זו אשליה".

סימה סיפרה שבגיל ארבע-עשרה כתבה איילה צוואה כשעשוע, ומילות הסיום היו: "ההלוויה תהיה ביום שישי, או אם אסור בשישי אז בראשון, כי אני אמות ביום חמישי". וכך היה...

שנה לאחר נפילת איילה כתב גונדר משנה יוסף שוהם, מפקד בית המעצר קישון: "שנה עברה והכאב אינו מרפה. את, יופייך החיצוני כמראַה ליופייך הפנימי, האישיות המפולפלת, החיוך שלא יוצא לאף אחד מאתנו מהראש והשיער, שלמרות הערותי, התעקשת להשאירו פזור. חושב עלייך, על שאיפתך להתקדם במסלול התלפיות, חושב וזוכר, איך דאגת להתקשר אליי כשהיית בתורנות והרגעת: 'אל תדאג. הכל יהיה בסדר' והכל באמת היה. עמדת להקים בית בישראל עם בחיר ליבך, אושרך לא ידע גבול והקרין על כולנו סביבך. חלומות שנגדעו באיבם. מחבק את משפחתך האהובה ומחזק את ידיה בימי הצער".

כתבה בת דודתה של איילה, שי מיקה: "איולה שלי, כל שנה אני מוצאת את עצמי כותבת לך. השנה, אני לא יודעת איך להגיד לך את זה, אני כותבת לך מתאילנד. המקום שכל כך אהבת, אפילו אימא כאן איתי! מצחיק שתמיד אמרת לי שאני אוהב את תאילנד, עכשיו אני מבינה למה. כל כך מתאים לך להסתובב כאן, מחויכת כל היום, מוקפת באהבה בצבעים של אנשים. לא רק בתאילנד ניסיתי לדמיין אותך. כבר שבע שנים שבכל מקום שהתעוררתי בעולם דמיינתי ואם, כל כך שונאת את ה'ואם'! דמיינתי אותך, פעם משתזפת בחופים, את? אפילו לשמש לא היה סיכוי לנצח אותך!פעם בחגים, פעם באירועים משפחתיים, ופעם אולי אותך עם אבא צוחקים, והכי אותך מתחתנת, ואימא לכמה ילדים. כי כזאת היית, מנצחת בחיים! אבל שוב ה- ואם, ואם, ואם. איולה, הזמן עובר ואני משחזרת רגעים שלנו יחד. מחבקת אותם חזק חזק עד שהופכים לזיכרון, ונוצרת מהפחד שיום יבוא ואשכח אחד מהם. זה לא נתפס שלא יהיו לי עוד רגעים איתך ושאת לא תחזרי, ושלא אזכה לראות אותך כמו בדמיונות שלי. לא תהיי אימא, לא ילדים מסביב, לא תאילנד, לא החיוך שלך, לא הצחוק המתגלגל שלך עם אבא, ואני אפילו לא יכולה לקבל חיבוק? אז מה הטעם? הטעם מר, נגמר. איך פשוט ביום אחד זהו נגמר? איך זה שאני מתבגרת ואת אותו הדבר... החיוך שלך הוא הכוח שנשאר. אני נלחמת שרק הוא יהיה הזיכרון, לא הפחד, לא הכאב. אני לא אתן ללהבות לנצח, לא שוב".

כתבה חברתה של איילה: "איילה הייתה כריזמטית באופן בלתי יאומן, כמו מגנט שמשך אליו אנשים, ידעה לחבק ולהפיץ סביבה אור חם שמשך אליה אנשים, בנים ובנות. אנו החברות הכי טובות שלה אהבנו אותה בזכות ועל אף הפתיל הקצר שלה, הייתה בה איזו אש, אש טובה, שונה מהאש שכילתה אותה באסון".

לזכרה של איילה הקימה אחותה הדס קבוצת רכיבה על אופני שטח לנשים בלבד בשם "בשביל האיילה". כמו כן, מדי שנה מתקיים "מרוץ איילה", מרתון והפנינג אופני שטח ברמות מנשה, מקום מגוריה של הדס. האחות, יוזמת האירוע, החליטה לשלב את האהבה שלה לרכיבת אופניים עם הרצון לזכור את אחותה איילה כמו שהייתה - מלאת שמחת חיים, אוהבת אדם, פעילות גופנית וטבע.

להנצחת איילה, תורמת אימה סימה מלגת לימודים על שמה לסטודנטים במכללת הגליל המערבי, שם היא למדה, וכן מלגות למצטייני החטיבה בבית הספר "רבין" שבקריית ים. באולם ההתעמלות של בית הספר נחנך חדר כושר על שמה של איילה, ונערך טורניר כדורסל לזכרה.

בין מסמכיה של איילה מצאו בני המשפחה מכתב פרידה בצורת שיר שכתבה לחבריה בבית מעצר קישון, והתכוונה לתיתו להם בסוף הקורס. הוא מסתיים במילים הנשמעות, בדיעבד, כפרידה מכולם: "אני עוזבת אתכם בעיניים זולגות, בדמעות, ולא לפני שאומר לכם שלום ולהתראות". השיר, שניתן לו השם "ממרומי הכרמל", הולחן ע"י רותם בן עזרא וניתן להאזנה ביוטיוב בביצוע שיראל סויסה.

באתר יוטיוב העלו חבריה כמה סרטונים לזכר איילה, ובהם תמונות רבות מתחנות חייה השונות. חבריה עמלים על יצירת אלבום תמונות לזכרה אשר יופץ ביום השנה בחוברות ובאתר פייסבוק.